ביאור שטיינזלץ על שבת קל״ח

1 אלא אמר אביי: הלכה זו מדרבנן מדברי סופרים היא וגזרו כך כדי שלא יעשה בשבת ויום טוב כדרך שהוא עושה בחול.

2 מנקיט היה מלקט אביי את חומרי מתניתא כללי הברייתות בענין עשיית אהל בשבת, ותני והיה שונה: הגוד כעין נאד גדול, והמשמרת של יין, כילה שעל גבי מטה, וכסא גלין כסא מתקפל שכיסויו נפרד מרגליו לא יעשה ירכיב אותם משום איסור יצירת אוהל עראי. ואם עשה כן בשוגג — פטור מדין תורה ואינו חייב להביא חטאת, אבל אסור מדברי חכמים. אהלי קבע — לא יעשה, ואם עשה — חייב חטאת, משום בונה. אבל מטה וכסא טרסקל כסא מתקפל שכיסויו צמוד לרגליו, ואסלא של בית הכסא שהיא מתקפלת מותר לנטותן לפרשם לכתחילה, כיון שהם מוכנים מבעוד יום.

3 א שנינו במשנה שאין נותנין יין לסינון אף למשמרת התלויה מכבר בשבת. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: אם שימר נתן את היין לסינון בשוגג מאי מה דינו? אמר רב כהנא: אם שימר — חייב קרבן חטאת.

4 מתקיף לה מקשה על כך רב ששת: מי איכא מידי דרבנן מחייבי האם יש דבר שחכמים מחייבים על עשייתו קרבן חטאת, ואילו ר' אליעזר שרי מתיר את עשייתו לכתחילה?! שאין אנו מוצאים חילוקי דעות קיצוניים כל כך במשנה אחת!

5 מתקיף לה מקשה עליה על קושיה זו רב יוסף: אלמה מדוע לא? והרי יש מחלוקת כעין זו בענין הוצאת תכשיט הקרוי עיר של זהב מרשות אחת לרשות אחרת על ידי אשה בשבת, שר' מאיר מחייב חטאת את המוציאה, ור' אליעזר שרי מתיר להוציאו אף מלכתחילה.

6 מאי מה היא מחלוקת זו — דתניא שכן שנינו בברייתא: לא תצא אשה בשבת בתכשיט הקרוי עיר של זהב, ואם יצאה — חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מלכתחילה לא תצא, ואולם אם יצאה — פטורה מחטאת. ר' אליעזר אומר: יוצאה יוצאת אשה בעיר של זהב אף מלכתחילה. הרי שמצאנו חילוקי דעות בין חכם המחייב מן התורה ואחר המתיר לחלוטין!

7 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: מי סברת האם סבור אתה כי ר' אליעזר על ר' מאיר קאי עומד, מתייחס, שר' מאיר אמר שהיא חייבת חטאת? לא כי, אלא אדרבנן קאי, דאמרי לדברי חכמים הוא עומד, מתייחס, שהם אומרים פטור אבל אסור, ואמר להו איהו להם הוא שלדעתו מותר לכתחילה. אבל אם לא היתה דעה ממוצעת לא היתה אפשרית מחלוקת כזו מקצה לקצה.

8 ולמעשה שואלים על ההלכה: "משמר" זה משום מאי מה, איזה אב מלאכה מתרינן ביה מתרים אנו בו? רבה אמר: משום מלאכת בורר, שהרי הוא מברר את היין מן השמרים. ר' זירא אמר: משום מלאכת מרקד מסנן קמח בנפה, שאף היא סוג מסויים של ברירה.

9 אמר רבה: כוותי דידי מסתברא כשיטתי שלי מסתבר, שכן מה דרכו של בורר — שהוא נוטל את האוכל ומניח את הפסולת, אף הכא נמי כאן ביין גם כן נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.

10 אמר ר' זירא: כוותי דידי מסתברא כשיטתי שלי מסתבר שאין כאן ברירה סתם, אלא סוג מסויים של ברירה: מה דרכו של מרקד שלבסוף הפסולת נשארת מלמעלה בנפה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי כאן ביין גם כן הפסולת נשארת מלמעלה ואוכל כלומר, יין מלמטה.

11 ב תני שנה רמי בר יחזקאל: טלית כפולה לא יעשה אדם בשבת, שאסור לאדם לשטוח טלית על חבל ולנטותה לצדדים שתהווה כעין כילה לשכב מתחתיה גאונים, רי"ף, ואם עשה כן — פטור מדין תורה ואינו חייב חטאת, אבל אסור מדברי חכמים. ואם היה כרוך עליה חוט או משיחה והיתה הטלית מונחת על החבל כשהיא מכווצת מותר לנטותה ולפרשה לכתחילה.

12 ובענין דומה במקצת בעא מיניה שאל ממנו רב כהנא מרב: כילה מהו דינה, האם מותר לנטותה בשבת? אמר ליה לו: אף מטה אסורה. ושאל: מטה מהו? אמר ליה לו: אף כילה מותרת. וחזר ושאל: כילה ומטה מהו? אמר ליה לו: כילה אסורה ומטה מותרת.

13 ומעירים: ולא קשיא ואינו קשה שבאמת אין התשובות סותרות זו את זו. אלא, הא דקאמר זה שאמר אף מטה אסורה — הרי הוא כדקרמנאי כעין המטות המתקפלות שעושים בני אותו מקום, שפרישתה הריהי יצירת אהל. הא דקאמר ליה זה שאמר לו אף כילה מותרת — הרי זה באופן שהסביר רמי בר יחזקאל, שהיה כרוך עליה חוט מבעוד יום. ומה שאמר כילה אסורה ומטה מותרת — הרי הוא כדדידן כמו שלנו, שהמטה אין בה קיפול ולא שייכת בה בניה, ובכילה יש מעין יצירת אוהל.

14 אמר רב יוסף: חזינא להו לכילי דבי ראיתי אותן את הכילות של בית רב הונא דמאורתא נגידו ומצפרא חביטא רמיא שמהערב היו פרושות ובבוקר היו מושלכות ומוטלות, הרי שמותר לפרקן ואף לפורשן בשבת.

15 אמר רב משום בשם ר' חייא: וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת, שמכיון שאין בו גג אין בו איסור עשיית אוהל.

16 ואמר שמואל משום ר' חייא

17 כילת חתנים שאין לה גג מלמעלה אלא כולה משופעת מותר לנטותה ומותר לפורקה בשבת.

18 אמר רב ששת בריה בנו של רב אידי: לא אמרן אמרנו כך אלא כשאין בגגה רוחב טפח, אבל אם יש בגגה טפח — אסורה. ועוד: וכי וכאשר אין בגגה טפח נמי גם כן לא אמרן אמרנו שמותר אלא שאין בפחות משלשה טפחים סמוך לגגה רוחב טפח, אבל אם יש בפחות משלשה טפחים סמוך לגגה רוחב טפח — אסור. וכן לא אמרן אמרנו היתר זה אלא כשאין בשיפועה רוחב טפח, אבל אם יש בשיפועה רוחב טפח — אסור, לפי הכלל ששפועי אהלים כאהלים דמו נחשבים. ולא אמרן אמרנו שכילה זו מותרת אלא כשלא נחית מפוריא יורד חלק מן הכילה למטה מן המטה טפח, אבל אם נחית מפוריא יורד מן המטה טפח — אסור, שהמיטה עצמה נעשית כגג והיריעה כקיר.

19 א ועוד אמר רב ששת בריה בנו של רב אידי: האי סיאנא שרי כובע זה של לבד מותר לחובשו בשבת, אף שיש לו שוליים רחבים ודומה כמין אוהל. ומקשים, והאיתמר והרי נאמר במקום אחר: סיאנא אסור ללובשו בשבת! ומשיבים: לא קשיא אין הדבר קשה: הא זה ששנינו שאסור ללובשו הרי זה באופן דאית ביה שיש בו, בשוליו טפח ודומה יותר לאוהל, הא זה שאמר רב ששת שמותר ללובשו הרי זה באופן דלית ביה שאין בו טפח.

20 ותוהים: אלא מעתה, אם שרביב בגלימא שירבב את הגלימה שלו טפח מחוץ לראשו הכי נמי דמיחייב כך גם כן תאמר שהוא חייב משום עושה אוהל? אלא לא קשיא אין הדבר קשה, ויש לדחות את מה שאמרנו ולומר כי לא משום עשיית אוהל נאסר הדבר, כי אם מחשש שמא תפריח הרוח את הכובע מראשו ויבוא לטלטלו בידו. ונבין את הדעות השונות כך: הא זה שאמר רב ששת שמותר ללובשו הרי זה באופן דמיהדק שהוא מהודק בראשו, הא זה ששנינו שאסור ללובשו הרי זה באופן דלא מיהדק שאינו מהודק.

21 שלח ליה לו רמי בר יחזקאל לרב הונא: אימא לן איזי הנך מילי מעלייתא אמור לנו אותם דברים מעולים שאמרת לן משמיה לנו משמו של רב, תרתי שתים בענין שבת וחדא בענין תורה.

22 שלח ליה לו רב הונא בתשובה: הא דתניא זה ששנינו בברייתא הגוד כעין נאד גדול בכיסנא ברצועותיו מותר לנטותה בשבת. אמר רב: לא שנו שמותר אלא בשעושים זאת שני בני אדם ביחד, שאינם מותחים אותו כעין אוהל אלא מניחים אותו בלא לנטותו, אבל באדם אחד — אסור, שיש לחשוש שמא תוך כדי הנחה יעשהו כעין אוהל.

23 אמר אביי: וכילה אפילו בעשרה בני אדם אסור לפורסה בשבת. וטעם הדבר — שכן אי אפשר דלא מימתחא פורתא שלא תמתח מעט ותיעשה כאוהל במשך זמן מסוים.

24 אידך ההלכה האחרת בענין שבת מאי מה היא — דתניא שכן שנינו בברייתא: כירה שנשמטה אחת מירכותיה רגליה — מותר לטלטלה בשבת, משום שיש לה עדיין דין כלי המותר בטלטול לצורך מקומו. אבל אם נשמטו שתים — אסור, שנעשתה כשבר כלי. רב אמר: אפילו כאשר נשמטה רק חד אחת נמי גם כן אסור לטלטלה, גזירה שמא יתקע וישים בחזקה את הרגל שנשמטה במקומה, ויתחייב משום מתקן כלי.

25 ובענין תורה — הוא שאמר רב: עתידה תורה שתשתכח מישראל, וכפי שנאמר בסוף הקללות שבתוכחה: "והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים" דברים כח, נט, ולשון הפלאה זו שנאמרה בכתוב כתוספת על הענשים המפורשים איני יודע מהו. ואולם כשהוא אומר: "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" ישעיהו כט, יד הוי אומר: הפלאה זו הרי היא שכחת התורה.

26 ב תנו רבנן שנו חכמים מעין זה בתוספתא: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, וכפי שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'"עמוס ח, יא, וכתיב ונאמר: "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" עמוס ח, יב.

27 "דבר ה'" יש לו משמעויות רבות: "דבר ה'"— זו הלכה, "דבר ה'"— זה הקץ, "דבר ה'"— זו נבואה, שכל אלה יאבדו מישראל.

28 ומאי ומה הוא "ישוטטו לבקש את דבר ה'"? אמרו: עתידה אשה שתטול ככר לחם של תרומה ותחזור תסתובב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין.

29 ושואלים: כיצד ייתכן שלא ידעו לענות על שאלה פשוטה כזו אם טהורה היא ואם טמאה היא שבהדיא כתיב ביה במפורש ובמישרין כתוב בה: "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" ויקרא יא, לד ואין ספק בדבר טומאת לחם! אלא מבארים: שתרצה האשה לידע אם בדרגות הטומאה ראשונה היא לטומאה ואם שניה היא, ואין מבין.

30 ותוהים: הא נמי מתניתין זו גם כן משנה מפורשת היא, וכיצד ייתכן שלא ידעו משנה מפורשת? כדתנן כפי ששנינו במשנה: השרץ המת שנמצא באויר התנור — הפת שבתוכו, שניה לטומאה, שהתנור נטמא מחמת השרץ שהוא אב הטומאה ונעשה תחילה ראשון לטומאה והפת שניה.

31 ואומרים: מסתפקא להו הא מסופק להם כעין זה שאמר ליה לו רב אדא בר אהבה לרבא: ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי שיראו את התנור הזה כמי שמלא טומאה ותיהוי ותהא הפת ראשונה לטומאה, שכן אין צורך שיגע השרץ בפת, אלא כל מאכל הנמצא באוירו חללו של כלי חרס שיש בו שרץ מת — נטמא באופן ישיר מן השרץ!

32 אמר ליה לו: לא אמרינן ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי אין אנו אומרים שיראו את התנור כמי שמלא בטומאה. יכול יהו כל הכלים מיטמאין באויר כלי חרס שיש בתוכו שרץ, תלמוד לומר: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו. מכל האכל אשר יאכל וגו'" ויקרא יא, לג–לד. ומסמיכות הכתובים אנו למדים: אוכלין מטמאין באויר כלי חרס, ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס. הרי שאין חלל התנור נחשב כמלא טומאת השרץ, שאלמלא כן היו אף הכלים טמאים.

33 תניא שנויה ברייתא אחרת, ר' שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" דברים לא, כא, אלא מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" — שלא ימצאו